מה החוויה האולטימטיבית?

פרשת חוקת עוסקת בטהרת בני ישראל והתרחקות מהטומאה. נראה בע"ה מדוע עלינו להיות טהורים ולהתרחק מהטומאה.
בעידן המודרני, רדיפה לאחר ריגושים, הנאות מיידיות וחוויות היא נחלת הכלל.
למעשה הטכנולוגיה, היא כלי המנסה להשתלט על האדם. ראיתי בעלון 'מסילות אל הנפש' התבוננות נפלאה של הרב מאיר ויסברגר, סופר ופובליציסט חרידי.
הוא כתב, שאמצעי התקשורת משתכללים ומנסים לשעבד את האדם כמה שיותר.
בהתחלה הייתה עיתונות כתובה ורדיו. העיתונות הכתובה פונה לעין והרדיו לאוזן.
חוש הראייה לבדו, אינו יכול לקחת את כל תשומת הלב של האדם. אותו הדבר לגבי השמיעה.
בהמשך המציאו את הטלוויזיה, אז הכל השתנה. הטלוויזיה פונה בו זמנית, לחוש הראייה והשמיעה של האדם.
כתוצאה מזה האדם יכול להשתעבד ולהתמכר בקלות. הוא יכול לשבת שעות על גבי שעות ללא מעשה או מחשבה, מול המסך המהפנט.
מה הוא היה אומר על הטלפונים הניידים שזמינים בכל רגע וגם מפעילים בנוסף לראייה ושמיעה את חוש המישוש!
נראה לומר, אם נתבונן בכלים ובעבודה שהייתה בבית המקדש נראה שהכל מכוון כנגד כל חמישה חושי האדם.
בתוך ההיכל שלפני קודש הקודשים היו מונחים: מנורת הזהב, שולחן הזהב עם לחם הפנים ומזבח הזהב לקטורת.
שבעת הנרות של מנורת הזהב, פועלות על חוש הראייה האדם. בנוסף לכך, קרה נס כאשר 6 הנרות היו פונות לנר המערבי- האמצעי.
לחם הפנים פונה לחוש הטעם, כאשר הכוהנים היו מתחלקים ואוכלים מידי שבת את 12 הלחמים, שפינו משולחן הזהב.
חוש נוסף התממש בהיכל: חוש הריח. כאשר הכוהנים היו מקטירים בבוקר ובצהריים את הקטורת על מזבח הזהב, הנמצא בפתח ההיכל.
אם נתרחק קצת מההיכל, בעזרת הכוהנים, הלווים היו עומדים על הדוכן ושרים ומנגנים בזמן הקרבת קרבנות התמיד ובזמנים נוספים.
השירה והנגינה באים כנגד חוש השמיעה של האדם.
החוש החמישי הינו המישוש. הוא בא לידי ביטוי בזמן הסמיכה על קרבנות היחיד (חוץ מפר העלם דבר של הסנהדרין והשעיר לעזאזל ביום כיפור).
העידן המודרני עם פלאי הטכנולוגיה, לא חידש כלום, הכל כבר קיים בבית המקדש.
מי שעלה לרגל ונכנס לבית המקדש יכול היה להיסחף בכל חושיו, לשכינה השורה בבית ה'.
זאת המטרה: לראות ולהיראות, כדי לספוג כמה שיותר קדושה ושכינה לאחר החזרה לשגרה, להמשך חיינו.
כך היהודי צריך להתחבר בכל חושיו, לבית המקדש.
זאת הייתה החוויה האולטימטיבית עבור כל יהודי שביקר בבית המקדש.
היום כולם מחפשים חוויות באירועים המוניים, מופעי ענק, טיולים, הילולות ועוד...
בבית המקדש היה שיא של כל החוויות, כאשר כל חושי האדם היו משועבדים לה' ומחוברים לשכינה.
המלבי"ם מפרש בצורה נפלאה את מבנה בית המקדש ביחס למבנה גוף האדם והעולם.
הוא כותב משפט נפלא:" ובאשר התבאר כבר שהאדם והעולם יש להם ם כן יחוס זה לזה עד שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול" (מלבי"ם, רמזי המשכן שמות כה).
כדאי לראות את הדברים בתוך פירוש המלבי"ם עצמו, נביא רק טעימה קטנה.
ראשית, קודש הקודשים, מסמל את החכמה האלוקית-שלא ניתנת להשגה על ידי האדם והנבואה.
הראש של האדם והמוח, שהוא משכן הנשמה האלוקית בא כנגד קודש הקודשים.
שנית, ההיכל מסמל את חלק העליון של הגוף, מהצוואר ועד החזה, המהווה מרכז החיות של האדם. בהיכל עמדו מנורת הזהב, שולחן הזהב עם לחם הפנים ומזבח הזהב להקרבת הקטורת.
לחם הפנים רומז לפרנסת האדם, כאשר הלחם מהווה את עיקר מזונו. הפרנסה והשפע מגיעים לעולם בזכות לחם הפנים.
זה דומה לתפקיד של לב האדם, המזרים דם לכל האברים ומחיה אותו בכל רגע ורגע.
מנורת הזהב מסמלת את החכמה הבאה מהלב, תבונת האדם שמבין דברים מדעתו.
חכמת הלב-הבינה, שונה מחכמה הבאה מהמוח. מהמוח יוצאת חכמת התורה האלוקית והנבואה, שהיא באה מאת ה'.
שלישית, עזרת הכהנים מכילה את המזבח להקרבת הקרבנות. המזבח מזכיר את הנפש החיונית של האדם, המעבד את המזון ומחלק אותו לכל חלקי הגוף ומוציא החוצה את הפסולת.
הבטן פועלת כמו המזבח. הקיבה, הכבד והמעיים מעכלים את המזון ומחלקים אותו בכל הגוף, המזבח 'אוכל' את הקרבנות והופך אותם לאפר, המפונה כל בוקר מחוץ לבית המקדש.
כמו שכתוב: "שבגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן נפש הטבעיית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש." (מלבי"ם שמות כה,ח רמזי המשכן).
המלבי"ם מכנה את בית המקדש: 'גוף הכללי' של עם ישראל.
באו נתמקד בנקודה המרכזית הזאת.
המלבי"ם שואל בתחילת פירושו, מדוע המשכן לא נבנה בימי האבות?
בוודאי שהם הם היו ראויים לכך, לא פחות מאשר הדור של משה רבנו!
התשובה היא, שהקב"ה שורה את שכינתו על כמות מינימלית של נשמות קדושות של ישראל.
התלמוד כתב, שיש צורך בכמות של לפחות 22,000 יהודים.
כמו שכתוב: " תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה׳ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל״ — מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל." (יבמות סג ע/ב וסד ע/א).
בית המקדש אינו שייך ליחידים, אלא לכלל ישראל. כמה שהיחידים יהיו ענקיים כמו האבות, זה אינו מספיק.
יש צורך באורות של 22,000 נשמות של עם ישראל, כדי לבנות את בית ה'.
לכן, המלבי"ם מכנה את בית המקדש, 'הגוף הכללי' של ישראל, הדומה במבנה שלו, לגוף הפרטי של כל יחיד ויחיד.
אלה דברים עמוקים ונפלאים, שיש להעמיק ולראות את המקור בפירוש המלבי"ם.
כמו שכתוב: " כמו שבהתאחד עשר נרות יגדל אורם עשר פעמים מנר יחידי ופן יוסיף האור כל שיתרבו ויתאחדו הנרות, ופן יוסיף אור הנפשות כל עוד שיוסיפו מקהלות המתאספים במכסת נפשות, וכמ"ש (בפ"ד דברכות) בעשרה אומר נברך לאלקינו, במאה אומר אלקי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי הצבאות יושב הכרובים, מבואר כי בהתרבות הקבוץ כן תגדל התפארת ופן תוסיף ההארה, וכ"ש כשיתאספו ויתאחדו ששים רבוא נפשות וידליקו ששים רבוא נרות ששעור הזה כולל כל האורות והזהר והרוחניות הנמצא בקומה הכוללת שאז ימשיכו את האלקית למטה בכל כבודו וזיוו ותפארתו בכל פרטיו:" (מלבי"ם שמות כה,ח רמזי המשכן).
ראינו דברים נפלאים ממש, מכאן לומדים איך היהודי צריך להתחבר בכל חושיו למקדש, כי כך הוא נברא.
היהודי מחובר למקדש מטבעו, בזכות הנשמה האלוקית המיוחדת שבתוכו.
ביקור בבית המקדש, היא החוויה המושלמת עבורנו. אל לנו לשכוח, שכל החוויות החיצוניות של מופעים, טיולים או אירועים המוניים, אינם יספקו את עומק הנשמה היהודית.
הרבה יהודים קדושים, מרגישים בתוכם את החיסרון ברוחניות וריקנות פנימית. זה נובע מהנשמה הקדושה שלנו השוכנת במוח, ודורשת התחברות לשכל האלוקי בתורה ובעבודת המקדש.
בע"ה, נעלה ונתעלה יחד כעם אחד לקראת בנין בית המקדש השלישי ונממש את מלא הפוטנציאל הרוחני הטמון עמוק בתוכנו.